<h1>סמ"ג עשין סימן פ"ט</h1>
<h2>דף עט.</h2>
גרסינן בפרק מרובה אמר רבי אלעזר כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרין ותניא כוותיה בפרק השואל (ב"מ צ"ט א') ואין הלכה כרב הונא שאומר שם גבי שאלת קרדום לא בקע בו לא קנאו, שנינו בפרק האומנין (שם פ' ב') האומר לחברו שמור לי זה ואמר לו הנח לפני הרי זה שומר חנם ובגמרא (פ"א ב') מוכיח שאם אמר לו הנח לפניך, או הנח סתם שהיא בעיא שלא נפשטה, והוא הדין אם אמר לו הרי הבית לפניך כדאיתא בפרק הזהב (מ"ט ב'), אינו לא כשומר חנם ולא כשומר שכר ואינו חייב שבועה כלל אבל בתקנת הגאונים מחרים על מי שלקח הפקדון שלו ולא יחזירנו לבעלים (ע"פ רמב"ם שכירות פ"ב ה"ח ע"ש ובלח"מ).
<h2>דף צג.</h2>
שלשה דינין האמורין בתורה בארבעה שומרין אינו אלא במטלטלין של ישראל [ושל] הדיוט שנאמר כסף או כלים וכל בהמה, ויש כאן כלל ופרט וכלל, כי יתן כלל, כסף או כלים פרט, וכל בהמה חזר וכלל, מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון (ב"מ נ"ז ב') יצאו קרקעות ויצאו עבדים שהוקשו לקרקעות ויצאו [ה]שטרות שאין גופן ממון ויצאו ההקדשות ונכסי אחרים שנאמר רעהו, מכאן אמרו חכמים בפרק הזהב (שם נ"ו א') העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות שומר חנם שלהם אינו נשבע נושא שכר או שוכר אינו משלם ואם קנו מידו חייב באחריותן, אפס חכמים תקנו שנשבעין על ההקדשות שבועת השומרים כעין של תורה כדי שלא יזלזלו בהקדשות (ע"פ רמב"ם שכירות פ"ב הל' א'—ב'). פסקו רבותינו הקדמונים שבצרפת שכמו שנושא שכר אינו משלם בחיוב שלו דהיינו בגניבה ואבידה כך שומר חנם אינו משלם בחיוב שלו דהיינו בפשיעה ותפש שבועה מפני שפרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם ואין בראשונה אלא שבועה שנגנבה או שנאבדה ובאותו חיוב דגניבה אומר דנושא שכר אינו משלם אע"פ שדינו לשלם והוא הדין שנושא שכר אינו נשבע שנאנסה ושומר חנם אינו משלם בפשיעה וכן מוכיח בפרק החובל (ב"ק צ"ג א') בההוא ארנקי של צדקה דאתא לפומבדיתא אפקדיה רב יוסף בהדי ההוא גברא פשע בה אתו גנבי וגנבוה ובעי אביי למפטריה משום שנאמר לשמור ולא לחלק לעניים משמע שאותם שנמעטו מכח זה המקרא אפילו מפשיעה נתמעט להפטר, ועוד אמרו שהיה יכול לשנות שואל אינו משלם אם נאנסה ואם שאל בית ונשרף באונס פטור שהרי שואל הוקש לשומר שכר כדדרשינן בפרק השואל (ב"מ צ"ה א') וכי ישאל וי"ו מוסיף על עניין ראשון ושנה בשומר שכר אינו משלם בגניבה ואבידה והוא הדין לשואל באונסין ועוד מפני זה לא שנה שאין שאלה בהקדש (שבועות מ"ב ב' תד"ה שומר). אבל רבינו משה (שם ה"ג) פסק שכל פושע מזיק הוא וחייב לשלם. אמנם בירושלמי (שבועות דף ל"א א') דרשינן כי יתן איש אל רעהו עד שתהא תביעה ונתינה שוין בגדול.
<h2>דף צח:</h2>
בפרק הגוזל קמא נתן לאומנין לתקן וקלקלו חייבים לשלם, כיצד נתן לחרש שידה תיבה ומגדל לקבוע בהם מסמרים [ושברן], או שנתן להם עצים לעשות בהם שידה תיבה ומגדל ונשברו אחר שנעשו משלם לו דמי שידה תיבה ומגדל שאין האומן קונה בשבח כלי (ע"פ רמב"ם שכירות פ"י ה"ד). [ש]אע"פ שרוצה ליישב שם (צ"ט א') שלא יחלקו שמואל ורב ששת על רב אסי שאומר אומן קונה בשבח כלי מכל מקום בפירוש אומר בפרק המקבל (ב"מ קי"ב א') שרב ששת סובר אין אומן קונה בשבח כלי וכן פירש רב אלפס, ובפרק הגוזל אומר על רבי מאיר וחכמים דכולי עלמא אין אומן קונה בשבח כלי, אמנם בפרק המקבל פירש רבינו יצחק שאין זה מדברי רב ששת אלא התלמוד הוא שאומר כן ולגמרי פוסק כרב אסי שאומר אומן קונה בשבח כלי (ב"מ שם תד"ה אומן) וכן פוסק בהלכות גדולות (דף צ' ב'). ועל כל זאת אמר רבינו יצחק שהנותן כלי לאומן לתקנו לא היה צריך טבילה כיון שאין שם הגוי עליו (ע"ז ע"ה ב' תד"ה אי).
<h2>דף ק:</h2>
עוד שם שנינו נתן צמר לצבע והקדיחתו יורה נותן לו דמי צמרו, נתן לו צמר לצבוע אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום אם השבח יתר על היציאה נותן לו בעל הצמר את היציאה ואם היציאה יתרה על השבח נותן לו את השבח בלבד (ע"פ לשון רמב"ם שכירות פ"י ה"ד) כרבי יהודה, וסתם לנו בפרק השוכר את האומנין (ב"מ ע"ו א') כמותו, כל המשנה ידו על התחתונה וכל החוזר בו ידו על התחתונה וקורא לה בהגוזל קמא (ב"ק ק"ב א') הילכתא פסיקתא. עוד בפרק הגוזל (שם צ"ט ב') הנותן בהמה לטבח ונתנבלה חייב לשלם דמים מפני שהוא כנושא שכר לפיכך אם היה טבח ומומחה ושחט בחנם פטור מלשלם ואם אינו מומחה אע"פ שהוא בחנם חייב לשלם, וכן המראה דינר לשולחני ואמר לו יפה ונמצא רע אם בשכר הראוהו חייב לשלם אע"פ שהוא בקי ואינו צריך להתלמד ואם בחנם הראהו פטור והוא שיהיה בקי שאינו צריך להתלמד, ואם אינו בקי חייב לשלם אע"פ שהוא בחנם והוא שיאמר לשולחני עליך אני סומך, כמו שאמר שם (ק' א') ריש לקיש לרבי אלעאי, או שהיו דברים מראים שהוא סומך על ראייתו ולא יראה לאחרים (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"ה), וכן פסק רב אלפס שהדיוט אין מתחייב אלא אם כן יאמר לו עליך אני סומך. ולא ידע רבינו יעקב מניין לו זה שהרי מעשה שאמר שם (צ"ט ב') אשה אחת שאלה לרבי חייא [על] דינר אחד אם הוא יפה ואמר שהוא יפה ונמצא רע ואומר שם שרבי חייא פטור היה מפני שהיה מומחה ולפנים משורת הדין שלם לה אבל אם היה הדיוט משמע שהוא חייב אע"פ שלא אמרה לו עליך אני סומכת (ק' א' תד"ה אחוי). טבח שעשה בחנם [וניבל] וכן שולחני שאמר יפה ונמצא רע וכן כל כיוצא בזה עליהן להביא ראיה שהן מומחין ואם לא הביאו ראיה משלמין (רמב"ם שם).
<h2>דף קז.</h2>
אחד המפקיד או המשאיל או המשכיר את חברו בעדים או שלא בעדים משפט אחד להם כיון שהודה זה מפי עצמו ששמר לו או ששאל ממנו הרי זה נשבע שבועת השומרים שאין אומרים מגו לפוטרו [משבועה אלא לפוטרו] מלשלם (רמב"ם שכירות פ"ב ה"ח). משניות שלמות מצינו במסכת שבועות שבענין הפקדון דמודה מקצת חייב וכופר הכל פטור כי ההיא דסלע הלויתני עליו (מ"ג א') דבעל המשכון תובע, וכי ההיא דמנורה בת עשרה ליטרין (שם), וכי ההיא דעשר גפנים טעונות מסרתי לך (מ"ב ב'). ומה שאנו אומרים בפרק הגוזל (ב"ק ק"ז א' ותו' כפי' ריב"א) לדברי האומר עירוב פרשיות כתוב כאן וכי הוא זה הכתוב בפרשת שומרים שאנו למדין ממנו שלא יתחייב בשבועה כי אם בהודאה במקצת אמלוה הוא דכתיב, אפרשת אם כסף תלוה את עמי, גם אמלוה רוצה לומר כי מלוה ופקדון דין אחד להם לפיכך אין להעמיד דבר זה אלא בטענה השוה לשניהם כגון לא היו דברים מעולם או החזרתיו לך כזה לא יתחייב בשניהם אא"כ הודה במקצת, אבל בטענה דנאנסו שאינה פוטרת במלוה היה מתחייב בפקדון בלא שום הודאה מפני שאין שייך כאן דברי רבה שאומר מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע חזקה שאין אדם מעיז פניו וכו' כי בטענת נאנסה מעיז ומעיז לפי שאין חברו מכיר בשקרו וזהו מה שאומר התלמוד בפרק המוכר הבית (ב"ב ע' ב') ואי אמר לו נאנסו לאו שבועה בעי. אבל לרמי בר חמא שאומר בפרק השואל (ב"מ צ"ח א') ובפ"ק דבבא מציעא (ה' ב') אין עירוב פרשיות כתוב כאן אף בטענת נאנסו צריך הודאה ולא יתחייב כי אם בשלש פרות באחת כופר ובאחת מודה ובאחת אומר נאנסה, ואין הלכה כמותו שהרי סוגית התלמוד חולקת עליו כדברי רב עמרם ורב חסדא בפרק המוכר את הבית וגם בתחילת מסכת סנהדרין (ב' ב') מעמיד סתם משנתינו כדברי האומר עירוב פרשיות כתוב כאן.
